בהגדרה המילונית: אבדון הוא הרס מוחלט, כליה, חורבן ומקום של מוות והיעלמות.
בפן הרגשי: תחושה נפשית קשה של חוסר מוצא, איבוד כיוון, ייאוש עמוק, איבוד הפוקוס (המיקוד) על החיים, איבוד התקווה והטעם.
אף אחד לא חושב שיום אחד הוא ימצא את עצמו במקום של צער וכאב, שהלב לא יכול להכיל.
הכאב הזה מרגיש גדול בכמה רמות מעל למסוגלות שלנו, בני האדם, לשאת אותו.
הפסיכולוגים חילקו את המסע הזה, של ההתמודדות הנפשית, לשלבים מוגדרים שהסדר שלהם יכול להשתנות אצל כל אחד והזמן לא ניתן לניתוח.
כל אדם מגיע לתחילת התהליך בשלב אחר וכל אדם שוהה בכל שלב, זמן שונה.
כי הזמן הוא לא הפקטור. אלא התהליך שאדם עושה עם עצמו.
המקומות שאתה מרשה לעצמך לעצור ולתת למחשבות לצוף, לתובנות להגיע לתודעה.
זו הנכונות שלך לא לשקוע לתוך הבור הזה לנצח.
כמה פעמים שמעת את המשפטים הכי מרגיזים בעולם:
"החיים חזקים מהכל" ו- "הזמן יעשה את שלו"/ "הזמן ירפא"?
נורא קשה להבין את המשפטים האלה, כשנמצאים בתוך שלבי האבל.
"החיים חזקים מהכל" – בסוף אנחנו קולטים שהחיים לא נעצרו מלכת. הגלגל ממשיך להסתובב והחיים ממשיכים להתקיים,
גם אם הנפש שלנו עצרה בתדהמה.
המשפט הזה בא להזכיר לך שאולי איבדת אדם מאוד מאוד יקר, אבל החיים שלך עוד כאן, ממשיכים כרגיל,
עם ילדים ומשפחה מורחבת, חברים שאוהבים אותך, עבודה שצריך לחזור אליה, חשבונות שצריך להמשיך לשלם,
סידורים וקניות שעוד צריכים להמשיך להתקיים. שגרה שצריך להמשיך לתחזק, עם כנף אחת שבורה.
"הזמן יעשה את שלו" – הזמן הוא לא זמן מוגדר. וגם לא ברור לך מה הוא בדיוק יעשה?!
כי בכל יום לומדים משהו. בכל רגע מגיעה תובנה קטנה. בכל שנייה אנחנו בונים עוד שכבה בבנייה מחדש של עצמנו.
לפעמים אנחנו מזהים סימנים מהיקום. מפנימים דברים שהיו צריכים לקרות בדיוק כמו שקרו.
מתחילים לקבל את העובדה שהאובדן הזה הוא לא בא להעניש אותנו ושאין לו קשר ישיר עלינו.
האובדן הזה הוא לא באשמתנו. הוא לא משהו שהיינו יכולים לעשות אחרת או לשנות.
ככל שהזמן חולף, אנחנו רוכשים הרבה כלים ומיומנויות שלא הכרנו בעצמנו.
"הזמן ירפא" – הוא לא מרפא את הכאב. הזמן מרפא את הנפש הפצועה. הכאב נשאר ותמיד יישאר.
את הבור הזה בלב, אי אפשר לכסות בפלסטר.
הזמן מביא איתו מרווחים שהולכים וגדלים, מבכי אחד לבכי הבא.
הזמן מראה לנו שפתאום יש ימים שלא שהינו בתוך המחשבות על האבל.
פתאום יש ימים שלא היינו שרויים בעצבות ובכאב הגדול.
ויום אחד, האנרגיה חוזרת לגוף. יום אחד אנחנו מבינים שצריך לקום על הרגליים.
יום אחד אנחנו מסתכלים רגע אחורה ורואים את עצמנו, כמה נלחמנו בכל התקופה הזו, כמה השגנו.לאן הגענו בכוחות עצמנו.
יום אחד אנחנו מבינים שיש לנו עמוד שדרה חזק וכוחות נפש עצומים. ואז אנחנו מבינים שבחרנו בחיים. וזה הריפוי של הנפש. לבחור לחיות לצד הכאב.
אם חוויתם אובדן, זה לא משנה כמה זמן עבר או באיזה שלב של האבל אתה נמצא בו.
לעיתים מתגלה שאנשים לא התמודדו עם האבל במשך שנים.
איך תדע אם לא התמודדת עם האבל?
איך להתמודד עם האבל?
להמשיך לכתוב. להמשיך לדבר עם מי מהמשפחה/ חברים, שאפשר ומתאים לשיח רגשי.
לדאוג שהרגעים האלה יהיו מוגדרים, לערב אחד, ללילה אחד אולי.
ולאסוף את עצמך למחרת בבוקר ולהתחיל יום חדש של עשייה. לא לשקוע.
תאהב את עצמך. את מי שאתה. את מי שצמחת להיות.
הכר ביכולות שלך ובחוזקות שלך, כדי להעריך את עצמך מחדש;
כדי להשיב לעצמך את הבטחון העצמי שלך וכדי להרגיש טוב ולמגנט אליך את הטוב ואת השפע.
תלמד לחייך שוב, מתוך הלב. לא מנימוס. הרשה לעצמך לצחוק. מותר לך.
האדם היקר שאיבדת היה רוצה לראות אותך שמח ובוחר בחיים.
אין תחושת סיפוק גדולה יותר מלהביא גאווה למי שאתה אוהב.
בקצב שלך. לא מתוך מחויבות. לא מתוך לחץ. לאט לאט.
אם את.ה מרגיש.ה אבוד.ה וצריך.ה כיוון חדש, שיחת פריקה, הקשבה וייעוץ-
אני כאן ♥ צור/ צרי קשר ונתאם.
