שיקוף רגשות

קיבלתי אישור מלקוח שלי, לשתף את הסיפור שלו מהפגישה שלנו. כמובן בשינוי שם.

אלי הגיע אליי לשיחת פריקה. הוא הרגיש שיש לו כאוס בראש והיה חייב לשחרר קיטור.

בשיחה איתי הוא סיפר על המון דברים וכמובן שקיבל מענה. אבל מה שתפס אותי הכי חזק, היו התלונות שלו על אמא שלו.

"היא כל יום מתקשרת וצריכה ממני כל מיני דברים,

לתקן לה פה, לתלות לה שם, לכוון את זה ולהחליף סוללות…

מהרגע שאני מגיע ועד לרגע שאני הולך, היא רק מתלוננת ורוטנת,

עוקצנית, מציקה. זה תמיד מגיע לוויכוח או לריב ממש. באופן קבוע אני יוצא ממנה עצבני.

אני לא מבין מה האינטרס שלה. אני עושה כל מה שהיא מבקשת

אבל כל פעם שאני יוצא, אני מתחרט שבכלל באתי.

היא אפילו לא מנסה לרכז כמה דברים. הכל דחוף לה.

היא לא מתחשבת בי, בזמן שלי, בחיים שלי וכל מה שאני צריך לנהל…"

ביקשתי ממנו שיספר לי עליה. הוא סיפר על אישה קשה עם חוסר יציבות נפשית.

עברה אירועים קשים בחייה. ואולי אלה הובילו אותה להיות "כזאת בלתי נסבלת", כמו שהוא כינה אותה.

ביקשתי ממנו שבפעם הבאה שהוא הולך אליה, שייתן לה חיבוק ענק בשנייה שהיא פותחת את הדלת.

הוא הסתכל עליי המום. בטח חשב שהשתגעתי.

"הילה, את לא מכירה אותה. עזבי. זה לא יעבוד" הוא אמר.

הוא הוסיף שזה הכי לא מתאים בעולם. היא בטח תהדוף או תישאר קרה,

שהוא לא רוצה. שזה מוזר מידי.

"אמא שלך מחפשת את תשומת הלב שלך" הסברתי.

"אם היא תהדוף או תהיה קרה, זו סיטואציה שאתה כבר לוקח בחשבון ותדע להתמודד איתה".

"לא פשוט להתבגר ולחיות לבד. הזקנה היא דבר קשוח להתמודד איתו.

היא בודדה. והקושי… אולי אתה, בן 55 כבר לא יכול לעשות גלגלון ופירואטים באוויר,

אבל היא כבר לא יכולה לפתוח צנצנת או בקבוק שתייה. היא מתקשה לשמוע.

היא מתקשה לראות. הגוף כבר לא אותו הדבר. כבר קשה לצאת מהבית.

בגיל שלה כבר מאבדים חברה. זו בדידות שאין לה סוף. וזה הכי קשוח בעולם

להתמודד עם מיליון מצבים יומיומיים, רגעיים, שהיא כבר לא עושה בקלות.

כל צעד הוא מסע. כל פעולה בסיסית הופכת למורכבת. והחרדה- להיות לבד במצבי קיצון."

"הריי אתה הורה בעצמך" אמרתי. "היום אתה בקשר מדהים עם הילדים שלך. אתם חברים הכי טובים שיש. כל כך הרבה אהבה…

אם תיקח עכשיו 20 שנה קדימה, בדמיון. אתה בגיל של אמא שלך והילדים שלך בגילך…

איך אתה רוצה שיהיה הקשר איתם?

זוכר שהם היו קטנים? כמה היית מכור לריח שלהם, לחיבוקים, לנשיקות, לחיוכים הקטנים.

כל המטרה שלך בחיים הייתה לגרום לילדים שלך אושר. וכל חיבוק- היה בו הרצון לשהות בו כמה שיותר, בלי שובע."

"אמא שלך" החזרתי אותו לנושא "מתגעגעת אליך. לילד שלה. למי שהיא גידלה וטיפחה כל החיים".

"התקשורת שלכם נחסמה לפני שנים והיא כבר לא יודעת איך להגיד לך שהיא הייתה נותנת הכל,

בשביל לחזור בזמן ולהיות עוד טיפה, באחד הרגעים ההם שעוד הייתה לכם קירבה של אמא ובן."

אני זוכרת שהייתה קצת שתיקה אחר כך. שאלתי אחרי רגע, על מה הוא חושב, מה עובר בראש?

הוא אמר שהוא מבין את הדברים ושהוא ינסה לעשות מה שביקשתי. לחבק את אמא שלו.

האמת? חשבתי שהוא לא יעשה את זה.

אחרי שבועיים הוא ביקש לקבוע פגישה נוספת, רק כדי לשתף אותי במה שהיה.

"כשיצאתי מהשיחה איתך, בפעם הקודמת, החלטתי שאני הולך על זה.

היא כרגיל התקשרה לבקש שאבוא. הגעתי. הכנתי את עצמי לתגובה שלה.

איך שהיא פתחה לי את הדלת, חיבקתי אותה…."

הוא השתתק בחיוך מרוגש.

"ומה היה? איך היא הגיבה?" שאלתי. סקרנית.

"היא פרצה בבכי כל כך אמיתי. כל כך עמוק. וגם אני.

ונשארנו ככה מחובקים דקה ארוכה, ושנינו בוכים. בלי מילים" הוא אמר.

"הרגשתי אותה. הרגשתי את הלב שלה יוצא אליי. הרגשתי את הכאב שלה. הבנתי אותה.

ואחרי רגע, שחררנו והתיישבנו בסלון, מנסים עוד להירגע ולנגב את הדמעות,

וכבר לא היה אכפת לה מהמדף שנפל. היא רק רצתה לשבת איתי ולהעביר את הזמן.

אז לא הצלחנו לדבר שיחה עמוקה ורגשית כזו. אבל לפני שהלכתי אמרתי לה 'אמא, אני כאן בשבילך תמיד'

ונראה לי שזה מילא לה את הלב."

"בימים שאחרי, באתי לבקר עוד לפני שהיא התקשרה. וסוף סוף אמא שלי- רגילה. שפויה.

לא צינית. לא עוקצנית. רגועה. לא יודע אם שמחה, אבל קצת יותר מעודדת.

הרשיתי לעצמי להתחיל להביא איתי את הילדים, עד כמה שאני מצליח לתאם עם העיסוקים שלהם.

את פשוט שינית לי את החיים"…

אני – אני בסך הכל תרגמתי רגשות.

בסך הכל שיקפתי.

אבל הוא, אלי, היה האמיץ ושינה לעצמו את החיים.

בסוף הכל מונע מרגשות.

אל תיתנו להם להיערם לסופה ששואבת אתכם לכאוס.