מתוך האובדן צמחה חברות

זה סיפור מהחיים, על החברות המדהימה שנוצרה לי, עם חברה שמתברר שהיא הנפש התאומה שלי..

זה היה יום שישי, בסוף יוני 2023. מסיבות סיום שנה"ל, הייתי עם הבן שלי בביה"ס, בפעילות ספורטיבית- הורים וילדים (ובמקרה שלי- הורה וילד).

פגשתי שם על המגרש את המחנכת (לשעבר) של הבן הבכור שלי. אישה מדהימה.

התחבקנו וקשקשנו קצת. ואז היא שאלה אותי אם שמעתי על אבא של שקד, שנהרג בתאונת אופנוע.

אמרתי לה שאני לא מכירה את המשפחה, אבל ראיתי את ההודעה שמנהלת ביה"ס שלחה.

ואז היא אמרה לי "אולי תלכי אליהם, לנחם?"… הסתכלתי אליה, מנסה להבין אם היא לא שמעה שאמרתי שאני לא מכירה.

היא מיד הוסיפה "בגלל שגם את איבדת את בעלך, אני חושבת שזה יכול מאוד לעזור לאמא של שקד, לפגוש מישהי מהניסיון שלה…"

אוקיי. נפל האסימון. היא שולחת אותי להיות "מטפלת" למישהי זרה שהפצע שלה מדמם עכשיו.

לא יודעת כמה יתחשק לה לשמוע שגם אני איבדתי את בעלי… היא עוד בשוק הראשוני, במקום הזה שעוד לא מעכל…

במעמד המביך הזה, שלא ידעתי איך כדאי ואם בכלל כדאי לסרב,

שאלתי את הבן שלי אם הוא מכיר את שקד ורוצה ללכת לנחם אותו?

הבן שלי קפץ ב-"כן כן כן! אמא, הוא חבר ממש ממש טוב שלי. אנחנו באותה השכבה ומשחקים יחד בהפסקות."

אוקיי… אז נראה שאין פה דרך לברוח מזה. החלטנו לגשת לשבעה, לנחם את שקד ואת אמא שלו.

מתברר שהם גרים ממש ממש קרוב אלינו. מרחק של מטרים בודדים.

הגענו לחצר הבית, הבן שלי מיד איתר את שקד ואסף אותו אליו. הם התרחקו, הלכו לשחק ולדבר על האובדן המשותף…

אני נשארתי שם, עם הרבה א.נשים שאני לא מכירה, מרגישה קצת תקועה…

איתרתי מיד את אמא של שקד, ליאן. לא היה קשה למצוא.

התיישבתי לידה והצגתי את עצמי. אמרתי לה שהבנים חברים וגם אני איבדתי בעל.

התחלנו לדבר. נתתי לה איזה "מבוא" קצר, מותאם לשלב שבו היא הייתה.

תוך כדי, קופצות אחיות וחברות, מנסות להכריח אותה לאכול והיא אומרת "עזבו אותי, אני לא מסוגלת"…

והן, מתוך הדאגה, "את חייבת להכניס משהו לפה. את לא אוכלת כלום"…

לחשתי לה "ליאן, את ממש לא חייבת לאכול. אני מכירה את התחושה הזו. מרגישה כאילו בלעת צער כל כך גדול,

ואת מרגישה מלאה עד אפס מקום, שתיכף את מקיאה. וזה בסדר. תאכלי כשתרגישי שאת יכולה".

היא הסתכלה עליי בעיניים בורקות, כאילו זה מה שהיא הייתה צריכה לשמוע עכשיו.

ראיתי בעיניים שלה שהיא אומרת "סוף סוף מישהי מבינה אותי", גם בלי שהיא אמרה כלום.

המשכנו לדבר. על כל הנושא הזה של האובדן. נתתי לה כמה טיפים.

הרגשתי שהיא ממש רוצה לשמוע. ולפני שהלכנו, השארתי לה הזמנה פתוחה לדבר איתי.

לא שאלתי. אמרתי לה "כתבי את מספר הטלפון שלי ותשתמשי בו, אם תרצי לדבר, או לשתוק יחד או לצאת להליכה".

אחרי שהסתיימה השבעה, שמחתי לקבל ממנה הודעה.

שמחתי כי היו בעבר נשים באותו מצב, שהשארתי להן את אותה הזמנה פתוחה והן לא יצרו קשר.

אדם שלא אוחז יד מושטת לעזרה, הוא אדם סגור שלא מסוגל להיות כן עם עצמו ולומר:

"כן. זו סיטואציה שהיא גדולה עליי ואשמח לקצת עזרה לקום".

כשליאן שלחה את ההודעה ושאלה אם יש מצב שאני אקפוץ לשבת איתה, לדבר,

הרגשתי את תעצומת הנפש שלה. הנה מישהי שלא רוצה ליפול לבור השחור הזה.

מיד הגעתי.

ישבנו ודיברנו. הערכתי אותה מאוד על הפתיחות, על הכוח לשתף ולשאול שאלות.

ראיתי מישהי שכבר רוצה לדעת מה צפוי לה בהמשך ואיך לשמור על הילדים.

מצאתי המון קווים דומים ביני לבינה. והשיחה הייתה עמוקה, רגשית, מלאה.

המשכנו להיפגש ולדבר, לשפוך את הלב. להתייעץ. לשתף. והפכנו לחברות של ממש.

אנחנו יוצאות יחד לבלות, משוחחות בטלפון כמעט כל יום, נפגשות סתם בחצר

ואני מרגישה שמצאתי את הנפש התאומה שלי.

יום אחד ישבנו אצלה בחצר עם כבר חברים שלה. ואז היא סיפרה איך נפגשנו.

זה היה מרתק לשמוע את הסיפור הזה מהצד שלה.

"כשהיא נכנסה באותו יום בשבעה, הרגשתי שבורא עולם שלח לי אותה. אין מצב אחר.

מישהו למעלה שלח לי את הילה, כי היא באה עם האור שלה, בזמן שהייתי הכי זקוקה לו.

הרגשתי שרק היא מבינה אותי, גם בלי שהייתי צריכה להגיד במילים."

"לפעמים אני צריכה ממש להזכיר לעצמי בכוח, שאנחנו מכירות רק מאז הפטירה של בעלי,

וזה הזוי בעיניי, כי אני מרגישה כאילו היא מכירה אותי כל החיים."

"באזכרה של בעלי, עמדתי מעל לקבר ואמרתי לו: 'איבדתי אותך וזכיתי בהילה'".

וואוו התרגשתי עד דמעות לשמוע את זה ממנה.

ואני רוצה לספר שפגשתי אישה מדהימה, עמוקה, אמיתית, פתוחה, רגישה,

אמיצה בצורה יוצאת דופן, חזקה, לוחמת, עם אינטואיציה חזקה מאוד ותביעת עין חדה.

והיא עוד המון, אבל במיוחד- אישה שיודעת מה זו חברות!!

ולא, זה לא מובן מאליו שנשים יודעות מה זו חברות אמיתית ונטולת אינטרסים.

ואולי היא מרגישה שהיא זכתה בי, אבל אני זכיתי בה!

חברת הנפש הכי אמיתית שיש לי, מכל מסע החיים שלי.

היא לא דומה בשום דבר לכל חברה אחרת שהייתה לי.

וזו דוגמה שאיפה שמת דבר אחד, צומח משהו אחר. 

ומכל משבר, יכול להיוולד משהו. רק צריך לזהות מה צמח משם. 

אם קרה לכם אירוע מצער, כואב, שובר נפש-

נסו לחשוב ולהבין מה נולד ממנו לטובה.

היום כשאני שוב פוגשת את המחנכת של הבן הבכור שלי, ששלחה אותי לניחום,

אני מחבקת אותה חזק ואומרת לה "נועה, בזכותך הכרתי את הנפש התאומה שלי. תודה".

השמות בסיפור שונו, לטובת השמירה על הפרטיות. וכן, התמונה נוצרה ב-AI.

אבל הסיפור לגמריי הכי אמיתי שיש.