שיניתי תדר בחיים

והאמת שהגיע הזמן… בתהליך לא קצר עם עצמי, אני מרגישה שהגעתי לאן שהייתי צריכה להגיע כבר לפני שנים.

עצרתי רגע את מרוץ החיים, לקחתי פסק זמן למחשבה, קילפתי מעצמי מלא שכבות והגדרתי לי במדויק- מה עושה לי טוב ומה חונק אותי.
התחלתי לשחרר מהחיים שלי את מה שלא תורם לי; אנשים שהאנרגיה שלהם מורידה אותי, עבודה שלא מאפשרת לי לקדם את עצמי ושליטה חזקה מידי בדברים שבסוף אין להם משמעות.

צללתי פנימה לתוך הנשמה שלי וצריך אומץ.
האומץ להסתכל רגע על כל התמונה ולהגיד "זה לא מה שאני רוצה. זה לא מה שתכננתי לעצמי בחיים".

צריך אומץ- לשים את עצמי במקום הראשון ולהפנים שהנפש שלי כרגע חשובה יותר מהכל. ברגע שאטפל בעצמי- כל הסביבה שלי תשתנה לטובה;
הילדים, העבודה, החיים, התחושה הזו שאפשר לנשום לרווחה. ברגע שאני אהיה מאושרת- אז כל הסביבה שלי תהיה נינוחה ושלווה; מאושרת כמוני.

מה אנחנו תמיד מאחלים לעצמנו ולאנשים הקרובים? בריאות, אושר, נחת… אבל הסוד הוא- ששום דבר לא ייפול משמיים. אין מתנות חינם.
טעות לחשוב שמישהו שם למעלה יראה וישמע את הסבל שלנו וישלח לנו ברכה. זה לא יקרה.
רואים היטב את הטענה הזו אפילו בסיפורי התנ"ך. אם אדם לא עוזר לעצמו, לא קם ועושה מעשה כדי לעצור את הלולאה,
לא ישתנה לו כלום. הוא ימשיך להתבוסס בכאבו ובסבלו. והשנים עוברות והחיים חולפים.
אז למי/ למה מחכים?

כשאתה קם כל יום לאותו יום ברוטינה קבועה, אתה בעצם משדר ליקום שאתה מקבל ומסתפק במה שיש.
היקום לא ינחש שאתה סובל, כי אם היית סובל- היית קם ואומר "די! אני חייב שינוי".

אני רוצה לתת דוגמה טובה-
אם היית מגיע לראיון עבודה במקום שמוכן לשלם משכורת של 20,000 ש"ח למשל, ואז הם שואלים אותך מהן ציפיות השכר שלך.
אם אתה אומר 10,000 ש"ח – אף אחד לא יגיד לך "אבל אנחנו מוכנים לשלם יותר". אם אתה מסתפק בחצי, אז זה מה שתקבל.
וזה פועל ככה בדיוק גם עם מערכות יחסים, לא רק עבודה. זה פועל ככה עם כל דבר שיש לך בחיים.
היקום שולח לך משהו. אם קיבלת את זה? סימן שזה מה שמספק אותך.
אם היית חכם לדחות ולהגיד "לא, זה לא מתאים לי כי מגיע לי יותר", אז היקום ישלח לך יותר טוב. יותר מדויק.
ואם לא תדייק את הדברים בחיים שלך, אתה עלול למצוא את עצמך "מסתפק" וחי חיים של התפשרות וקבלה של מה שלא טוב לך.

רוב חיי הייתי במערכות יחסים שלא הייתי מאושרת בהן. יצאתי עם אנשים שידעתי שזה לא יעבוד איתם והם לא נכונים לי.
נשארתי שם כשלא היה לי נעים לפגוע, אם אעזוב. ותמיד יש את החשש הפנימי הזה של 'להישאר לבד'.
בעלי הגיע לחיים שלי אחרי שעשיתי לעצמי רשימה ארוכה ומדויקת- של מה אני רוצה בבן הזוג שלי.
חזרתי על הרשימה הזו כמה פעמים. אולי כל לילה.
ואני נשבעת שלא עבר זמן רב מידי וקיבלתי גבר שהיה מושלם עבורי.
לא רק שהיה בו את כל התכונות שרשמתי ברשימה שלי, היה בו אפילו מעל ומעבר.

חיינו חיים מאושרים יחד, עד שהוא נלקח ממני. נפטר מדום לב.
ושכחתי. שכחתי את התדר הזה. שכחתי שצריך להגדיר ליקום בדיוק מה אני רוצה.
שכחתי את עצמי. נעלמתי לחלוטין מראש ענייני.
הייתי עסוקה בלשרוד את האובדן והאבל, להיות שם עבור הילדים.
נכנסתי לסחרור של שליטה, כדי שהכל ימשיך לעמוד תקין ושלא תרעד לנו האדמה תחת רגלינו.
השקעתי את כל האנרגיה שלי בילדים ובשגרה שלהם.
נלחמתי כל יום כדי להישאר בשליטה, לא לפספס שום דבר, להיות "עבד" של מערכת החינוך; והכל כדי ששום דבר לא יזוז לי מ"מ.

מצאתי את עצמי בעבודה נוחה וטובה. היא הייתה כזו לתקופה ממושכת, עד שהגעתי למסקנה-
עם כל האהבה שלי לעבודה וללקוחות שלי-
העבודה שלי חונקת אותי! החיים שלי הפכו למציאות שחוזרת על עצמה יום- יום.
הילדים בבוקר, עבודה, הילדים בצהריים, מטלות בית ומטלות בי"ס, קניות וסידורים, הילדים בערב ו…. זהו.
בשעות ערב כבר הייתי מרוסקת, עייפה, גמורה. מחר עוד יום כזה… הולכים לישון, שיהיו כוחות.
השנים חלפו בדיוק במצב הזה. ולפעמים- מכה מפה ומכה משם.
כמה שניסיתי לרוץ יותר מהר, לטפל בכל דבר, ככה הדברים רק התרבו וגדלו,
עד שמצאתי את עצמי עמוסה מידי. מותשת. מתוסכלת. עייפה ועם אפס מקום לעצמי.

יום אחד עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: "לאן כל זה מקדם אותי?".
הבנתי שאם אני לא קמה עכשיו על הרגליים ועוצרת את המרוץ על הגלגל הזה,
אז ככה אני אמשיך עוד שנים שנים קדימה… כלום לא ישתנה.
אם הייתי משקיעה את הכישורים שלי, את היכולות שלי, את החוזקות שלי ואת האנרגיה שלי- בעצמי, למען ביתי,
הייתי היום חיה את החלום.
במקום זה- אני מגשימה חלום למעסיקים.

הבנתי!
מגיע לי ולילדים שלי יותר טוב. מגיע לנו אחרת.
ושחררתי מהחיים שלי עוד ועוד דברים שלא תורמים לי.
עזבתי את העבודה השכירה, פתחתי עסק עצמאי, דייקתי את החיים שלי.

נזכרתי איך בכל פעם שקרה לי משהו מבאס בחיים, נתתי לזה להשפיע עליי.
בתוך החיים המתסכלים שהיו לי, ראיתי כל סיטואציה כמשהו גדול וכבד. התמודדות של ממש.
מכירים את המשפט "צרות באות בצרורות?" זה בדיוק זה!
כשהאנרגיה ירודה ומורידים את הראש (מתפללים שהכל יעבור), המכות ממשיכות להגיע, ודווקא כשאנחנו כנועים ומותשים.
ולמה זה?
כי החיים מנסים לתת לנו סטירה, שנקום. שנעמוד על הרגליים. שנתעורר על החיים שלנו. שנעשה משהו כדי לשנות.
אבל טבע האדם? לחטוף ולהיכנס לרחמים עצמיים. לספוג. להיכנע. מסך שחור. חוסר אנרגיה.
כמה פעמים יוצא לכם להגיד את המשפט: "אין לי כוח" ?
תחשבו על זה.

זו לא הדרך הנכונה.
כשאתה קם ומתחיל לפעול לשינוי בחיים שלך, קורה דבר נפלא;
החיים מפסיקים להכות אותך, כי אתה כבר ער.
אתה פועל לטובתך, אתה בעשייה ולא בכניעה.

אז האם הכל נהיה ורוד? קשה להבטיח.
אין חיים נורמליים בלי ימים של אתגר או קצת דרמה.
אנחנו גם יצור אנושי ויש לנו מלא מלא רגשות, שגם צריך לתת להם מקום ולאפשר להם להיות.
אבל כן, החיים הופכים להיות הכי קרוב לוורודים.
מגיע רגע שפתאום אתה מסתכל על החיים שלך ונזכר איך היה רגע לפני כן…
ויש איזו אנחת רווחה. יש רגע של נחת בלב. גאווה בעצמך, שאתה עשית את זה.

החיים מתיישרים ומסתדרים בדיוק כמו שרצית שיהיו.
רק צריך אמונה בעצמך. צריך אומץ וצריך דיוק.
זה באמת אפשרי! כל אחד יכול לחיות חיים יותר טובים,
אם רק מחליטים שהלופ הזה שאתם חיים בו-
הוא יותר לא מתאים!