"לכתוב יומן" – זה לא.
"תרגיל יצירה" – גם זה לא.
"סתם פריקה" – לא בדיוק. סוג של, אבל עדיין לא מדויק…
כתיבה מרפאה היא שיחה אמיתית עם עצמנו, דרך מילים.
זה המקום שבו המילים הופכות לבית עבור הנפש שלנו.
זו היכולת לשים על הדף את כל מה שלא מצאנו את הדרך להגיד בקול.
זה רצון שלא העזנו לבטא.
זה פחד/ חשש שאנחנו מחביאים בלב כבר שנים.
זה הצער על מה שהתפספס לנו בחיים. חרטה על מה שלא התממש.
כאב עמוק שאנחנו דוחקים פנימה ולא מאפשרים לו לעלות.
כאב שאין לו הכרה.
מי יכול לכתוב כתיבה מרפאה?
כל אחד!
כולם! ממש כולם.
לא צריך כישרון כתיבה, לא צריך לדעת "לנסח" וגם לא לנסות לנסח בצורה יפה
ובטח שלא להשתמש במילים גבוהות או מתחרזות.
רק צריך להסכים עם עצמנו שאנחנו תופסים רגע של כנות, אפילו מול דף ריק.
איך כותבים?
אין כללים. אין חוקים.
פשוט כותבים. כותבים את הכאב/ את הפצע הזה, את מה שמפריע.
נותנים לו לעלות ומוציאים על הדף.
לפעמים המילים יכולות לצאת מבולבלות או חדות מידי.
אבל כך או כך- כולן הן אמת אחת ישירה.
וכשפוגשים את האמת ומסתכלים לה בעיניים-
שם מתחיל הריפוי. שם נפתחת החמלה לעצמנו. שם אנחנו מוצאים הבנה.
כותבים. פשוט כותבים. כתיבה רציפה.
בלי לתקן, בלי למחוק.
בלי להרים את העט.
בלי לנתח או להבין בזמן הכתיבה.
רק שטף של מילים שיוצאות מהלב, מהבטן.
איך מוצאים כיוון להתחלה?
שואלים את עצמכם שאלה.
רעיונות לשאלות:
– מה מפריע לי?
– מה הייתי רוצה שיתגשם עבורי?
– מה מפחיד אותי ומונע ממני לפעול?
– מי הייתי פעם ומי אני היום?
– על מי/ על מה עדיין יש בי כעס?
– מהן החוזקות שלי/ היכולות שלי? מה מייחד אותי?
מה כתיבה מרפאה תתרום?
היא תפזר בלבול ותיתן לנו בהירות
היא תיתן לנו שקט
היא תשחרר עומס רגשי
היא תעניק לנו אומץ להכיר בכאב מודחק
חיבור לעצמנו במקום להמשיך לברוח
ובעיקר הבנה עמוקה למה שאנחנו באמת מרגישים בפנים ולא רק חושבים…
כשהמילים נוחתות על הדף, זה גורם לדברים הרופפים להתיישב במקום שלהם.
זה (!) זה ריפוי!
כתיבה מרפאה- היא דלת אל תוך עצמנו,
אל הכוחות שלנו,
אל המקומות בהם אנחנו עדיין פצועים/ כואבים ועכשיו מוכנים לגעת בזה.
ולרפא.
מי שמסכים לפתוח את הדלת הזו-
כבר עשה את מרבית הדרך לריפוי.
