הצל שלנו הוא לא רק הדמות הזו שמלווה אותנו בהליכה על המדרכה בשעת ערביים, אלא זה המקום האנושי,
הפגיע והלא- מלוטש שלנו, שאנחנו קצת מחביאים או מרגישים איתו קצת אשמה.
אצל אנשים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, "הצל" לובש כמעט תמיד את אותם הדפוסים:
כשאנחנו רוצים שהכל יהיה מדויק, שליו ורגוע; קשה לנו מאוד לשאת כאוס, חוסר אונים או התנהגות לא צפויה של אחרים.
"הצל" מציף שם לפעמים קוצר רוח, נוקשות, עצבים או ביקורתיות שנובעת מהפחד שדברים יתפרקו לנו בין הידיים.
כשאנחנו מחזיקים את העולם על הכתפיים שלנו ואנחנו תמיד "הבוגר האחראי", אנחנו צוברים עייפות רגשית עמוקה.
"הצל" מציף לנו שם את תחושת הריקנות, מרמור שקט או רצון עז למצוא את עצמנו על אי בודד, כי אין יותר כוח לשמוע אף אחד,
"רק שיעזבו אותי בשקט". זו זעקה שמגיעה מהנשמה, כאשר שק ההכלה מלא.
כשאנחנו פוגשים סיטואציה שמרתיחה לנו את הדם, "הצל" מפעיל את 'מגנון השקט', במקום לנהל עימות פתוח.
אנחנו לפעמים מתכנסים פנימה ונאטמים בהתגוננות וקצת מבטלים את האחר; את הרגשות שלו, את החוויה שלו,
את הצורך שלו לבטא את התחושה שלו.
זו חומת הגנה, אבל בחוץ היא נראית מרחיקה ובלתי חדירה.
הספק העצמי שבא לנקר לנו בראש, שנייה אחרי שלקחנו החלטה גדולה או חשובה.
"הצל" מציף לנו מחשבות מכשילות; המקום המציק הזה שמסרב לתת לנו קרדיט מלא על מי שאנחנו, על היכולות שלנו,
על הנאמנות שלנו לעצמנו ועל הבחירות שלנו. הוא כל הזמן מנקר לנו שאולי אנחנו עושים טעות או מטיל בנו ספקות.
"הצל" מביא לנו את החלקים הכי עייפים והכי מבוהלים בתוכנו. ברגע שמסכימים להביט בהם בחמלה, בלי שיפוט–
הם מפסיקים לנהל אותנו והופכים לחלק מהשלמות האנושית שלנו.
להפסיק לבזבז אנרגיה על הניסיון להתאים את עצמנו לציפיות של אחרים, לקצב של העולם,
לתפקידים או למסכות שהתרגלנו לשחק,
או לפחד להציב גבולות/ לבחור אחרת/ להביע דעה שונה/ להילחם על הצדק ועל האמת.
אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו צריכים שקט, או שאין לנו כוח.
לא על הקצב האישי שלנו ולא על הרגשות שלנו.
לא על הבחירות שלנו וגם לא על הרצון הפשוט- להפסיק לחיות מתוך ריצוי ולהתחיל לחיות דרך דיוק פנימי.
כשאנחנו מפסיקים לבקש רשות להיות מי שאנחנו, משהו בתוכנו מתחיל לנשום לרווחה ולהרגיש הרבה יותר טוב,
הרבה יותר נעים ורגוע. יותר נוח.
להסכים להיות מי שאנחנו בלי להתנצל-
זה פשוט אומר להניח לעצמנו להיות שלמים.
הרגישות שלנו היא לא חולשה והצורך שלנו בהאטה- היא לא עצלנות.
עמוד השדרה הפנימי שלנו נבנה בדיוק במקומות שבהם אנחנו בוחרים בנאמנות לעצמנו.
